<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
המקנא לאשתו רבי אליעזר אמר מקנא על פי שנים ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו. רבי יהושע אמר מקנא על פי שנים ומשקה על פי שנים, כיצד מקנא, אומר לה בפני שנים אל תסתרי עם פלוני והלכה עמו לבית הסתר ושהתה כדי טומאה אסורה לביתה ולתרומה ואם מת חולצת ולא מתיבמת. אל תדברי עם פלוני ודברה עמו מותרת לביתה ולתרומה. קסבר תנא דידן אסור לקנאות.
(ד)אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו, וקשין לזווגן כקריעת ים סוף, והא דאמרינן ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני מיירי בזוג ראשון והכא בזוג שני.
<h2>דף ב:</h2>
זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד.
לא לימא איניש לאשתו בזמן הזה לא תיסתר עם פלוני דילמא קיימא לן כרבי יוסי בר יהודה דאמר קינוי ע"י עצמו ואזלא ומיסתתרא וליכא האידנא מי סוטה למבדקה וקאיתסרא עלויה לעולם.
<h2>דף ג.</h2>
מאי רוח, רבנן אמרי רוח טומאה רב אשי אמר רוח טהרה, ומסתברא רוח טהרה דתניא וקינא את אשתו רבי עקיבא אמר חובה לקנאות ולא כתנא דמתניתין דאמר אסור לקנאות.
לה יטמא רבי ישמעאל אמר רשות. רבי עקיבא אמר חובה.
<h2>דף ג:</h2>
לעולם בהם תעבודו רשות דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אמר חובה. אחד מן האומות שבא על הכנענית והוליד בן אתה רשאי לקנותו בעבד. כנעני שבא על אחד מן האומות והוליד בן אי אתה רשאי לקנותו.
זנותא בבית' תוקפא בביתא. כקריא לשומשמא, ואידי ואידי באיתתא.
כל עושה מצוה אחת מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, כל העובר עבירה מלבשתו ליום הדין.
<h2>דף ד.</h2>
כמה שיעור טומאה, כדי ביאה, כדי העראה כדי הקפת דקל כדי מזיגת הכוס, רבי יהושע אמר כדי לשתותו. בן עזאי אומר לצלות ביצה רבי עקיבא אמר כדי (לצלות ולגמוע) כו'.
<h2>דף ד:</h2>
כל האוכל לחם בלא נטילת ידים כאילו בא על אשה זונה, וכל הבא על אשה זונה לסוף מבקש לחם שנא' [ב]עד אשה זונה עד ככר כו'. כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים ומים אחרונים צריך שישפיל את ידיו. פירש בקונ' משום דתנן התם [ידים פ"ב מ"ג] נטל את הראשונים חוץ לפרק והשניים עד לפרק וחזרו הראשונים שחוץ לפרק ליד טמאה ולדבריו נטל גם שניים עד חוץ לפרק וחזרו טהורה שטהרום שניים. ור"י הקשה דבמסכת ידים משמע שהשניים אינם מטהרים את הראשונים אלא על הידים ולא חוץ לפרק. ויש מנהג פעמים שמקבל מים בידו אחת מן הכלי ושוב שופך מידו שקבל על היד האחרת ושפיר הויא נטילה דתניא בתוספתא [פ"ב ה"ג] הנותן לחבירו וכו'. עד שמתחילה לא נטל מן הכלי, משמע הא נטל מתחילה מן הכלי ידיו טהורות. והא דתנן נטל ידו אחת בשטף ושיפשפה בחבירתה טמא' התם לא נתכוון ליטול אלא ידו אחת ולאחרי כן נגב אותה בחברתה והתם נמי מסיים שפה בראש או בכותל טהורה פירוש שנגבה בראשו או בכותל.
כל האוכל בלא נגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא.
כל אדם שיש בו גסות לבסוף נכשל באשת איש, וכאילו כופר בעיקר שנאמר [דברים ח'] ורם לבבך ושכחת וכתיב [שם] השמר פן תשכח וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה [ה' ע"א] ומכאן אזהרה לגסי הרוח. אמר רבי חייא בר אשי אמר רב תלמיד חכם צריך שיהא בו גסות בשמונה שבשמינית. אמר רב נחמן לא מינה ולא מקצתה. א'דם א'פר ד'ם מ'רה. ב'שר בו'שה ס'ריחה ר'ימה. [ע"ב] אמר ריב"ל בא וראה כמה גדולי' נמיכי רוח, אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו מי שדעתו שפלה כאילו מקריב כל הקרבנות שנאמר [תהלים נ"א] זבחי אלקים רוח נשברה.
<h2>דף ו.</h2>
ולא מתייבמת, רבא אמר קל וחומר במותר לה נאסרה באסור לה לכ"ש א"ל אביי אלא מעתה כהן גדול שקידש האלמנה ומת ויש לו אח כהן הדיוט לא תתייבם. אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל לא תתייבם. אונס בישראל שרי וגבי דהאי מיהא ליכא איסורא.
ואילו אסורין לאכול בתרומה האומרת טמאה אני ובאו לה עדים שנטמאת, ושבעלה אינו רוצה להשקותה, ושבא עליה בעלה בדרך. רבי אומר זכות תולה במים המרים ואינה יולדת ואינה משבחת אלא מתנוונת והולכת עד שהיא מיתה מאותה מיתה. ורבנן פליגי דאמרי אם כן אתה מוציא לעז על הטהורות שיאמרו טמאות היו אלא זכות תלתה עליהן.
<h2>דף ז.</h2>
כיצד עושין לה מוליכין לבית דין של אותה העיר ומוסרין לה שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בעלה בדרך. ר' יודא אמר בעלה נאמן עליה היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות אמר לה בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק עושה והרבה ילדות עושה הרבה שכינים הרעים עושה ואומר לפניה דברים שאינם כדאי לה ולבית אביה לשומען אומר דברי הגדה ומעשים שאירעו כגון אשר חכמי' יגידו ולא כיחדו מאבותם שהודו נחלו עולם הזה ועולם הבא. (עשה) [עשי] למען שמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויצאה ואם אמרה טהורה אני מעלין אותה לשערי מזרח כדי ליגעה ומשם לשער ניקנור ששם משקין את הסוטות ומטהרים היולדות והמצורעים. ולאחר שנמחקה המגילה מאיימין עליה שתשתה. וכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה רבי יהודה אמר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו ואם היה שערה נאה לא היה סותר. גמירי אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות. היתה מכוסה לבנים מכסה שחורים ואם היו שחורים נאים לה מביא לה דברים מכוערים [ע"ב] היו עליה כלי זהב וקטלאות ונזמים וטבעות מעבירין הימנה כדי לנוולה ואחר כך מביא לה חבל המצרי וקושרה לה למעלה מדדיה. ונשים חייבות לראותה. חוץ מעבדיה ושפחות מפני שלבה גס בהן.
<h2>דף ח:</h2>
במדה שאדם מודד מודדין לו היא קישטה עצמה לעבירה לפיכך מנוולין אותה.
<h2>דף ט:</h2>
וכן מצינו בנחש הקדמוני קין קרח ובלעם ודואג ואחיתופל גחזי ואבשלום עוזיה המן.
שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים עיניו, אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו. גנב לב אביו ולב בית דין ולב כל ישראל נתקעו בו שלשה שבטים. וכן לעניין הטובה מרים המתינה למשה שעה אחת לפיכך נתעכבו לה ז' ימים במדבר, יוסף זכה בעצמות אביו, נתעסק בו משה ומשה כתיב [דברים ל"ד] ויקבור אותו בגיא.
<h2>דף יד.</h2>
דרש רבי שמלאי תורה תחילתה גמילות חסדים [בראשית ג'] כתנות עור וילבישם. אמצעה גמילות חסדים [שם י"ח] וירא אליו באלוני ממרא. סופה גמילות חסדים [דברים ל"ד] ויקבר אותו בגיא. ובו תדבקון הלך אחר מדותיו של הקב"ה מה הוא מלביש ערומים אף אתה מלביש ערומים. הקב"ה ביקר חולים כו' הקב"ה קבר מתים אף אתה קבור מתים.
היה מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית ונותנין על ידיה כדי ליגעה, כל המנחות תחילתן וסופן בכלי שרת. פירוש כלים הראויים לכלי שרת. וזו תחילתה בכפיפה מצרית. כל המנחות טעונות שמן ולבונה וזו לא שמן ולא לבונה. כל המנחות באות חטין וזו שעורים. מנחת העומר אף על פי שבאה מן השעורים, היתה באה גרש וזו באה קמח. רבי שמעון בן גמליאל אמר כשם שמעשיה מעשה בהמה.
<h2>דף טו:</h2>
היה מביא פיילי של חרס ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור. רבי יהודה אומר רביעית. נכנס להיכל ופנה לימינו. דאמר מר כל פניות שאתה פונה לא יהיו אלא לימין. מקום היה שם אמה על אמה וטבלא של שיש וטבעת היתה קבועה בה ומגביה ונוטל עפר מתחתיה ונותן עד כדי שיראה.
<h2>דף טז.</h2>
אבעיא להו אין שם עפר מהו שיתן (עפר) [אפר], אליבא דבית שמאי לא תבעי לך דאמרי לא מצינו אפר שקראו עפר כי תבעי לך אליבא דבית הלל. פירש רבינו תם בעיא הכא באפר של אוכלין כגון אפר פרה וכיוצא בזה דאילו אפר עצים לכולא עלמא הוי בכלל עפר דבפ"ק דביצה [ח' ע"א] קאמרינן ב"ש לב"ה בדקר נעוץ מבעוד יום ואפר כירה שהוא מן המוכן אלמא בעפר עצים מודו ב"ש ולפי מאי דמסיק הכא מכסין דם חיה ועוף באפר אוכלין. ורשב"ם מפרש שם האי דקאמרינן ומודים לא קאי אעפר כירה אלא אדקר נעוץ והכא מבעיא ליה אפילו בעפר עצים ולפיכך אין ראיה.
<h2>דף טז:</h2>
מאי הוי עלה ת"ש אין שם עפר מביא רקרובית ירק ומקדש, ולא היא רקרובית ירק הוי עפר. אפר לא הוי עפר. פירש ר"י יש מוחקין ולא היא. ואין נראה לו למוחקו.
ת"ר ג' צריכין שיראו, עפר סוטה ואפר פרה ורוק יבמה. משום ר' ישמעאל אמרי אף דם ציפור של מצורע.
<h2>דף יז.</h2>
בא לו לכתוב את המגילה מאין הוא כותב אם לא שכב איש אותך ואת כי שטית ואינו כות' והשבי' אותה הכהן, וכותב יתן לאלה ולשבועה ובאו המים המאררים ולא היה כותב ואמרה האשה אמן אמן דברי ר' מאיר רבי יוסי אומר לא היה מפסיק. ר' יודא אומר לא היה כותב אלא יתן אותך לאלה ולשבועה ובאו המים המרים ואין כותב ואמרה האשה אמן אמן.
דרש ר' עקיבא איש ואשה אם זכו שכינה ביניהם. י' באיש וה' באשה. לא זכו אש אוכלתן. פירוש, הקב"ה מסלק שמו מביניהם נמצא אש אש. אמר רבא ובאשה עדיפא מדאיש האי מצטרף והאי לא מצטרף.
אין כותבין לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדפתרא [ע"ב] אלא על המגילה שנאמר [במדבר ה'] בספר אין כותבין לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר רושם אלא בדיו. הלכות קלף וקנקנתום ודיו עיין פרק במה מדליקין [כ"ג ע"א] ובפר' המוציא יין [ע"ט ע"ב] ובגיטין [י"ט ע"א].
<h2>דף יז:</h2>
אמר רבא מגלת סוטה שכתבו בלילה פסולה מ"ט אתיא תורה תורה. כתיב הכא [במדבר ה'] את כל התורה הזאת וכתיב [דברים י"ז] על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט. מה משפט ביום אף מגילת סוטה ביום. כתבו למפרע פסולה. עד שלא תקבל עליה שבועה פסולה. כתבו אגרת פסולה, פ"ה בלא שירטוט ור"ת מפרש שלא דיקדק בחסירות ויתירות וכן גבי מזוזה. פרק הקומץ רבה [ל"ב ע"ב].
<h2>דף יח.</h2>
כתבו על שני דפין פסולה. פ"ה על שני עמודים ואין נראה לר"ת גבי גט נמי ספר אחד ולא ב' ספרים [גיטין כ' ע"ב] ואפילו הכי תנן [שם פ"ז ע"ב] שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה כשר לכך פירש רבינו תם דהכא מיירי על שתי חתיכות וכן יש לפרש במזוזה פ' הקומץ [ל"ג ע"א] דקאמרינן ונתנה בשני ספין דלפ"ה בחתיכה אחת אי איפשר לתת בשני ספין. מיהו בירושלמי [מגילה פ"א ה"ט] משמע כפ"ה דנקט התם שני דפין בעור אחד.
על מה אומרת אמן אמן, על האלה אמן על השבועה מאיש זה ומאיש אחר שלא שטיתי ארוסה ונשואה, (ופנויה) ושומרת יבם [וכנוסה] שלא נטמאתי ואם נטמאתי שיבואו בה רבי מאיר אומר אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא, הכל שוין שאין מתנין עמה לא על קודם שנתארסה ולא אחר שנתגרשה ותנשא לאחר ונטמאת ואחר כך יחזירנה זה הכלל כל שתבעל תהא אסורה לו מתנין עמה. אמר רב המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם אמרי במערבא לית הילכתא כרב המנונא.
<h2>דף יח:</h2>
בעי רב המנונא מהו שיתנה אדם על הנישואין הראשונים. על נשואין אחיו מהו תא שמע זה הכלל כל שאילו תבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה עמה הא אסורה מתנה עמה. פירש ר"י דמוכח אם גרש אדם אשתו וזינתה יכול להחזירה ואינה אסורה עליו. ואם תאמר אסתר למה לא גרשה מרדכי ואחרי כן היה מקדש אותה. ויש לומר היה צריך עדים בגירושין וקידושין ושמא היה נודע למלך.
תנו רבנן זאת תורת הקנאות מלמד שהאשה שותה ושונה. רבי יהודה אומר אין האשה שותה ושונה וכו'.
<h2>דף יט.</h2>
היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית (ונותנת) [ונותנה] לכלי שרת ונותנה על ידה וכהן מניח (ידה) [ידו] תחתיה ומניפה והניף והגיש קמץ והקטיר והשאר נאכל לבני אהרן. היה משקה ואחר כך מקריב מנחתה רבי שמעון אומר מקריב ואחר משקה.
<h2>דף יט:</h2>
נמחקה מגילה ואמרה איני שותה אם מחמת בריותא מערערין אותה ושותה בעל כרחה. ואם מחמת רתית' עד שלא קירב הקומץ יכולה לחזור.
<h2>דף כ.</h2>
צריך שיתן מר לתוך המים.
עד שלא נמחקה המגלה אמרה איני שותה מגילתה נגנזת ומנחתה מתפזרת על בית הדשן ואין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת נמחקה מגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ושותה בעל כרחה.
יש לה זכות תולה, מכאן אמר בן עזאי חייב אדם ללמוד את בתו תורה, רבי אליעזר אומר כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות. רבי יהושע אומ' רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות.
חסיד שוטה, רשע ערום, אשה פרושה מכות פרושים הרי אילו מכלי עולם.
<h2>דף כ:</h2>
לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה שבמקדש. רבי אחאי בר יאשיה אמר מגילתה כשירה לסוטה אחרת. דילמא לא היא עד כאן לא קאמר תנא קמא אלא כיון דאינתיקא לשם לאה לא מינתקא לשם רחל אבל תורה הכי נמי דמחקינן. הקשה ר"י פרק שני דגיטין [י"ט ע"ב] ההוא גברא דשקיל ספר תורה ויהב לדביתהו ותירץ דגט אפילו נכתב לשמה אם לא ציוה הבעל לכתוב פסול. ופריך ורבי אחאי לית ליה מתניתין כתב לגרש ונמלך סלקא דעתך כיון דמתיר לסוטה אחרת לא דריש לה לשמה ומשני התם וכתב לה כתיב, הכא כתב ועשה לה ועשייה דידה מחיקה.
ואינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות ומתמלאות גידין והן אומרים הוציאוה הוציאוה שלא תטמא העזרה. והאמרינן מת מותר במחנה לויה שנא' [שמות י"ג] ויקח משה את עצמות יוסף עמו ומשני שמא תיפרוס נידה.
<h2>דף כא.</h2>
עבירה מכבה מצוה ואין מכבה תורה וזכות דתורה תולה בה ואף על פי שאינה מצווה ועושה. באגרא דמקריא ומתניא לבנייהו ונטרא לגוברייהו עד דאתי מבי מדרשא מי לא פלגא בהדייהו. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. לא כשמעון אחי עזריה אלא כהילל ושבנא דהילל עסק בתורה ושבנא בפרגמטיא ואמר ליה תא נערב ונפלוג יצתה בת קול ואמר אם יתן וגומר.
<h2>דף כא:</h2>
חסיד שוטה דטבעא איתתא בנהרא ואמר לא בעינא איסתכולי בה ולא מצילנא. רשע ערום המטעים דבריו לדיין קודם ובא שכנגדו, או נותן דינר לעני להשלים לו מאתים זוז, או מיקל לעצמו ומחמיר לאחרים.
<h2>דף כב.</h2>
תנו רבנן איזהו עם הארץ כו'. תנו רבנן בתולה צליינית ואלמנה שיבבית וקטן שלא כלו חדשיו להורות ומורה הרי אילו מכלי עולם. אמר רבי יוחנן למדתי יראת חטא מבתולה וקיבול שכר מאלמנה וכו'. כי רבים חללים הפילה זה תלמיד חכם שלא הגיע לארבעים שנה ומורה ויש זקן בעיר היודע כמותו. ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להוראה ואינו מורה.
<h2>דף כב:</h2>
תנו רבנן שבע פרושין הן פרוש שכמי פרוש נוקפו פרוש קזאי (פרוש מדוכיא) פרוש מה חובתי ואעשנה. פרוש מאהבה פרוש מיראה.
נטמאת מנחתה עד שלא קידשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותיפדה. משקידשה תישרף. ואילו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני, ושבאו לה עדים שנטמאת, והאומרת איני שותה, ושבעלה אינו רוצה להשקותה ושבעלה בא עליה בדרך וכל הנשואות לכהנים מנחותיהם נשרפות. כיצד כהנת לוייה וישראלית שנישאו לכהנים אין מנחותיהם נאכלות מפני שיש לו חלק בה. ואין עולה כליל שיש לה חלק בה אלא הקומץ קרב לעצמם והשיריים קריבין לעצמם לשום עצים.
<h2>דף כג.</h2>
מנחת כהנת נאכלת. מנחת כהן אינה נאכלת. מנחת כהן כליל. כהנת מתחללת כהן אינו מתחלל (משמע דכהן ולא כהנת מתחללת כהן אינו מתחלל). משום דכהן ולא כהנת. ומיהו פ' הזרוע [קל"א ע"ב] עולא יהיב מתנתא לכהנתא ס"ל כהן ואפי' כהנת ופריך ליה ממתניתין ומשני. כהנת מיטמא למתים ולא כהן. כהן אוכל בקדשי קדשים ולא כהנת. האיש אם הוא מנוגע פורע ופורם ולא האשה. האיש מגלח על נזירות אביו ולא האשה. האיש מוכר בתו ולא האשה. האיש מקדש בתו ולא האשה. האיש נסקל ערום ולא האשה. האיש נתלה ולא האשה. האיש נמכר בגניבתו ולא האשה.
<h2>דף כג:</h2>
ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה שנאמ' (כי) [אשר] תשטה אשה תחת אישה. אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט [כ"ד ע"א] ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין וממזר לא שותות ולא נוטלות כתובה. ואילו לא שותות ולא נוטלות כתובה האומרת טמאה אני ושבאו לה עדים שהיא טמאה והאומרת איני שותה. ושבעלה בא עליה בדרך ושאמר בעלה איני משקה נוטלת כתוב' ולא שותה. האי דאיצטריך הכא למעט ארוסה מיירי שבא עליה הארוס בבית אביה דאי לא בא עליה קא ממעטי מבלעדי אישך. ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל.
<h2>דף כד.</h2>
מתו בעליהן עד שלא שתו ב"ש אומרים נוטלות כתובה ולא שותות דשטר העומד לגבות כגבוי דמי וב"ה אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובה לאו כגבוי דמי. מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתובה וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן. האיילונית והזקינה שאינם ראויות לילד לא שותות ולא נוטלות כתובה. רבי אליעזר אומר יכול הוא לישא אשה אחרת.
אשת כהן שותה ומותרת לבעלה ואשת סריס שותה. מקנאין על ידי כל העריות חוץ מקטן וממי שאינו איש.
ואילו שבית דין מקנאין לה מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה חבוש בבית האסורין ולא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה. רבי יוסי אומר אף להשקותה לכשיצא בעלה מבית האסורין.
<h2>דף כה.</h2>
עוברת על דת מסקינן דצריכה התראה להפסיד כתובתה. עוברת על דת ורצה בעלה לקיימה בעיא היא אם יכול ולא איפשיטא. ורבינו יצחק פשט ממתניתין דסוף גיטין [צ' ע"א] דיכול לקיימה. ד' דיעות באדם ולכל הפחות מצוה לגרשה אף אם אינו חובה.
בעל שמחל על קינוי קודם סתירה קינויו מחול לאחר סתירה אינו מחול. בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול מוחלין לו. זקן ממרא שרצו בית דין למחול אין מוחלין לו.
<h2>דף כו.</h2>
המקנא לארוסתו ושומרת יבם שלו ומשנכנס' נסתרה או שותות או לא נוטלות כתובת'. מעוברת עצמו ומינקת עצמו שותה או לא נוטלות כתובתה, והרובא פירו' בחור, שנשא עקרה או זקינה או שותות או לא נוטלות כתובתה. אשת ממזר ואשת הגר משוחרר והאיילונית או שותות או לא נוטלות כתובה ר"ש בן אלעזר אומ' איילונית לא שותה ולא נוטלת כתובה שנאמ' [במדבר ה'] ונזרעה זרע מי שדרכה להזריע. ורבנן האי ונזרעה זרע שאם היתה עקרה נפקדת דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי ישמעאל אם כן יסתרו כל עקרות ויפקדו וצנועה ולא נסתרה הפסידה אלא שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח ואם היתה יולדת נקיבות יולדת זכרים.
<h2>דף כו:</h2>
שחוף מקנאין על ידו ופוסל בתרומה. שחוף פר"ח מרוח אשך.
כותי מקנאין על ידו. פר"י משמע בעילת כותי אוסרת אשת איש ולא כפירוש ר"ת דרחמנא אפקריה לזרעיה. קינא לה לבהמה או קינא לה לדרך איברים אינו קינוי.
<h2>דף כז.</h2>
ישא אדם בת דומה ולא דומה עצמה דאשה מזנה בניה כשרים. רוב בעילות אחר הבעל. היתה פרוצה ביותר בעיא היא אם בניה כשרים ולא איפשיטא.
אם היה בעלה סומא או חגר או גדם או שהיתה היא סומא או חגרת או גדמת או אלמת אינה שותה.
<h2>דף כז:</h2>
כשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו. פירוש הבועל.
<h2>דף כח.</h2>
כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. ולתרומה. מכאן מגיד לך הכתוב שהספק אסורה ומכאן אתה דן שרץ [ע"ב] ומה סוטה דבר שיש בו דעת לישאל רשות היחיד טמא רשות הרבים טהור הא אין בו דעת לישאל לעולם טהור. [כ"ט ע"א] רב גידל נפקא ליה מהאי קרא כתיב (כל) [וה]בשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא ספק יאכל וכתיב כל טהור יאכל בשר הא ספק לא יאכל לא קשיא הא בדבר שיש בו דעת לישאל הא באין בו. ואיצטריך תרווייהו דאי מדרב גידל הוה אמינא בין ברשות דרבים בין ברשות היחיד איצטריך למיגמר מסוטה ואי מסוטה הוה אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע.
<h2>דף כט.</h2>
אי הכי תרומה נמי לא תבעי (והדר) [קרא שהרי] עשה בה ספק זונה כזונה פירש ר"י מכאן משמע דתרומה אסורה בזונה פרק קמא [ו' ע"א] דקאמרינן אילימא מקמי דתשתי זונה היא.
בו ביום דרש רבי עקיבא כל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו אינו אומר טמא אלא יטמא מלמ' על שני שעושה שלישי. אמר ר' יהושע מי יגלה עפר מעיניך רבי יוחנן בן זכאי שאמר עתיד דור לטהר ככר שלישי שאין לו מקר'. פריך כיון דאין לו מקר' אמאי טמא ומשני מקל וחומר דטבול יום ופריך מה לטבול יום שכן במינו אב הטומאה כלי חרס יוכיחו [ע"ב] לרבי יוסי מייתי רביעי בקודש מקל וחומר ממחוסר כיפורים.
<h2>דף ל.</h2>
רבי מאיר ורבי יוסי ורבי יהושע ורבי אלעזר ורבי אליעזר כולהו סבירא להו אין שני עושה שלישי בחולין י"א בשם רב האי גאון כל היכא דאמר דכולהו סבירא להו אין הלכה כאותו הזוג וכאותו השטה. וקשה הא קיימא לן אין שני עושה שלישי בחולין נראה דקבלה כן הוא ולא חשיבי עבור זה כרבים נגד יחיד לגבי בר פלוגתייהו אבל מכל מקום איפשר הלכה כוותייהו ומיהו כאן תירץ ר"י בע"א.
נוטלת מן הטהורה על הטמאה כיצד נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמו ונותן פחות מכביצה ביניהם לתרום מן המוקף.
<h2>דף ל:</h2>
בו ביום דרש רבי עקיבא ומדותם מחוץ לעיר כו'. בו ביום דרש אז ישיר משה ויאמרו לאמר. מלמד שהיו ישראל עונין אחר משה כגדול המקרא והן עונין אחריו ראשי פרקים הוא אומר אשירה לה' והם עונין אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והם אומרים אשירה לה'. רבי אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר כקטן המקרא שעונים אחריו כל מה שהוא אומ', משה אמר אשירה לה' הם עונין אשיר' לה', משה אמר כי גאה גאה והן עונין כי גאה גאה. מכאן מביאים ראיה בלילי פסחים מצוה בגדול לומר הודו יאמרו נא. ואם קטן מקרא כשיאמר הודו יענו הודו וכשיקרא יאמר נא ישראל יענו אחריו יאמר נא ישראל וכשיקרא יאמרו נא כן יענו אחריו תמיד כמו שהוא אומר עיין פרק לולב הגזול [ל"ח ע"ב] ובפרק ערבי פסחים [קי"ט ע"ב].
תנו רבנן בשעה שעלו ישראל מן הים עוללים ויונקים אמרו (זה אלי ואנוהו).
<h2>דף לא.</h2>
בו ביום דרש ר' יהושע בן הורקנוס איוב עבד את המקום מאהבה שנאמר [איוב י"ג] הן יקטלני לו אייחל. פריך תלמודא אלא מעתה בכל צרתם לו צר דכתיב לא הכי נמי דלא הוא אלא לאו משמע הכי ומשמע הכי. גדול העושה מאהבה מן העושה מיראה.
מי שקינא לה ונסתרה. אפילו שמע מעוף הפורח יוציא ויתן כתוב' דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. אמר עד אחד אני ראיתי שנטמאת אינה שותה אפילו עבד אפילו שפחה הרי אילו נאמנים אף לפוסלה מכתובה. חמותה ובת חמות' וצרתה ויבמתה נאמנין לא לפוסלה (מכתובתה) אלא שלא תשתה. שהיה בדין ומה עדות אחרון שאוסרה איסור עולם עד אחד נאמן עדות ראשון שאין אוסרה איסור עולם כו' תלמוד לומר כי ימצא בה ערות דבר וכו'.
<h2>דף לא:</h2>
עד אחד אמר נטמאת ועד אחד אמר לא נטמאת. אשה אומרת נטמאת ואשה אומרת לא נטמאת היתה שותה. שנים אומרים נטמא' ואחד אומר לא נטמאת לא היתה שותה. ופריך כיון דמדאורייתא עד אחד מהימן אידך היכי מצי מכחיש ליה והאמרינן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד... הלך אחר רוב דיעות. איכא דאמרי כל היכא דאיכא עד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כחד דמיין [ל"ב ע"ב] והכא דאתאי אשה מעיקרא ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כפלגא דמי. ותרתי פסולי עדות למה לי מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב דעות לחומרא אבל לקולא לא קמ"ל.
<h2>דף לב.</h2>
אילו נאמרים בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר (ד)ק"ש ותפילה וברכ' המזון ושבועת עדות ושבועת הפקדון.
ואילו נאמרים בלשון הקדש מקרא ביכורים ברכות וקללות ברכת כהנים וברכת כהן גדול ופרשת המלך ופרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם וחליצה. ברכות וקללות כיצד (פירש רש"י כמו מניין) כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו להר גריזים ולהר עיבל ששה שבטים עלו להר גריזים וששה שבטים להר עיבל והכהנים והלויים והארון עמדו באמצע הכהנים מקיפין את הארון והלוים מקיפין את הכהנים. הפכו פניהם כנגד הר גריזי' ופתחו בברכה ברוך אשר לא יעשה פסל ומסכה ואלו ואלו עונין אמן. והפכו פניהם כנגד הר עיבל ואומרים ארור ואילו ואילו עונין אמן. עד שגמרו כל הברכות והקללות.
<h2>דף לב:</h2>
ומפני מה תקנו תפילה בלחש שלא לבייש עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה.
<h2>דף לג.</h2>
ותפילה בכל לשון. והא אמרינן אל ישאל אדם כל צרכיו בלשון ארמי לא קשיא הא ביחיד הא בצבור עיין פרק קמא דברכות ופריך והא מעשה בשמעון הצדיק ששמע קול יוצא מבית קדשי הקדשים אומר בלשון ארמי ומשני התם בת קול הואי.
<h2>דף לג:</h2>
תנו רבנן כיצד עברו ישראל את הירדן וכו'. והביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדו את הסיד וכתבו עליהם את התורה בשבעים לשון ונטלו את האבנים ובאו ולנו במקומם [ל"ד ע"א] וכל אבן אחת שקולה כארבעים סאה וגמירי דטונא מדלי איניש אכתפיה תילתא דטונא הוי מכאן אתה מחשב לאשכול שנאמר וישאוהו במוט בשנים אמר רבי יצחק טורטני וטורטני דטורטני וכו'.
<h2>דף לו:</h2>
ולא כשם שחלוקין בכאן כך חלוקין באבני אפוד. של הר גריזים מרובה משל הר עיבל אף על פי שלוי למטה מפני שבני יוסף מרובים. חמשים אותיות היו באפוד. אמר רבי יצחק יוסף הוסיפו לו אות אחת שנאמ' [תהלים פ"א] עדות ביהוסף שמו רב נחמן אמר בנימין מלא דהא כתיב תולדות וכתיב [בראשית ל"ה] ואביו קרא (לי) [לו] בנימין.
<h2>דף לז.</h2>
תנו רבנן ברוך בכלל ברוך בפרט, ארור בכלל ארור בפרט כו'. תניא אי אפשר לומר לוי למטה שכבר נאמר למעלה אלא זקני כהונה ולויה למטה והשאר למעלה.
<h2>דף לז:</h2>
ברכת כהנים כיצד במדינה אומרים שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת שאין עונין אמן במקדש.
<h2>דף לח.</h2>
במקדש אומר השם ככתבו ובמדינה בכינויו. במדינה נושאין כפיהם כנגד כתיפותם ובמקדש ע"ג ראשיהם חוץ מכ"ג שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ ר' יודא אמר אף כ"ג מגביה. צריך ל'ען ק'פש (פי' לשון הקדש עמידה. נשיאות כפים, קול רם, פנים כנגד פנים, שם המפורש במקדש).
מה משרת בעמיד' אף מברך בעמידה. ובספרי מסיים לעמידה הקשתיו ולא לדבר אחר, מכאן מביא ר"י ראיה כהן בעל תשובה כשר לדוכן ובפ' בתרא דמנחות [ק"ט ע"א] תנן כהני' ששמשו בבי' חוניו לא ישמשו במקד' בירושלים, ובתשוב' ר"ג מ"ה דכהן דהמיר מרצונו שלא באונס פסול לכל ענייני כהונה לדוכן ולקריאת ס"ת ולברכת המזון ולא נהגו כן כדי לפתוח יד לבעלי תשוב'.
לשנים קורין כהנים. וצריכין לברך בעל כרחם אבל לאחד אינו קורא ואינו צריך. אמר רב חסדא כהן קורא כהנים ואין ישראל קורא כהנים שנ' אמור להם אמירה שלהם ולית הילכתא כרב חסדא.
<h2>דף לח:</h2>
כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה ואינו מתברך. מפרש בירו' כגון שהוא בב"ה אבל אם הוא חוץ לבית הכנסת לא.
כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה. ופרי' והא ר' אמי ורבי אסי סלקי, ומשני מיעקר הוו עקרי מימטא הוא דלא מטו עד לאחר עבודה. והא תניא לא שנו אלא שלא עקר רגליו אבל עקר רגליו עולה. וכן חזן שהוא כהן ואין שם כהן אלא הוא עוקר רגליו פורתא קודם עבודה.
בית הכנסת שכולה כהנים כולם עולים והתניא מקצתן עולין ומקצתם עונים אמן לא קשיא הא דאישתייר ביה עשרה הא דלא אישתייר ביה עשרה. עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכ' אריכי בפני גוצי לא מפסקי. תיבה או מחיצה לא מפסקי'. העומדין בצדדין אינם בכלל ברכה. ר"ל צדדין שלאחריו.
<h2>דף לט.</h2>
כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה עיין פרק קמא דברכו' [ח' ע"א]. שנאמר [נחמיה ח'] ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה. ונראה אף כי למדנו לשתוק אין מקרא יוצא מידי פשוטו וטוב לעמוד.
שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע במה הארכת ימי' מימיי לא עשיתי בית הכנסת קפנדריא ולא פסעתי על ראשי עם קדש ולא נשאתי כפי בלא ברכה. מאי מברך אשר קדשנו בקדושתו. כי עקר כרעיה מאי אומר, יהי רצון מלפניך וגו'. כאן משמע [כ]לשון הקונטרס שאומר אותו אחר מודים. עיין פרק הקורא את המגילה [כ"ד ע"ב] כל עניין ברכת כהנים. כי מהדרי אפי מציבורא אומר עשינו מה שגזרת עלינו.
<h2>דף לט:</h2>
אין הכהנים רשאים לכוף קשרי אצבעותיהן עד שיחזרו פניהם מן הצבור ולא יחזרו פניהם עד שיתחיל שליח צבור שים שלום. בתלמודינו אומר מפני שירחיקו אצבעות זה מזה.
אין הקורא בתורה רשאי להתחיל עד שיכלה אמן מפי הצבור, ואין המתרגם מתחיל בתרגום עד שיכלה פסוק מפי הקורא ואין הקורא מתחיל פסוק אחר עד שיכלה התרגום מפי המתרגם. אין המפטי' רשאי להתחיל בנביא עד שיגלול ספר תורה. ואין החזן רשאי להפשיט התיבה מפני כבוד צבור. פירש הקונטרס היו פורסים בגדים נאים מבפנים לתיבה. ור"י הקשה מפרק בני העיר, ונראה לר"י דמיירי ביריעות שפורסין מחוץ לארון. אין אדם רשאי לצאת מבית הכנסת כל זמן שספר תורה אינה במקומה, עיין פרק קמא דברכות [ח' ע"א].
בזמן שהכהנים מברכים העם מה הם אומרים ברכו מלאכיו וגומר ברכו כל צבאיו וגו'. במוספי דשבתא מאי אמרי שיר המעלות הנה ברכו כל עבדי וגו'. במנחתא דתעניתא מאי אמרי אם עונינו ענו בנו עד שמך עלינו נקרא אל תניחנו. [מ' ע"א] בנעילה דיומא דכיפורא מאי אמרי כי כן יבורך גבר עד שלום על ישראל היכן אומרה וכו' אמר רבי חיי' בר אבא כל האומ' בגבולין אינו אלא טוע' פר"י כך אנו נוהגין דלא אמר להו.
<h2>דף מ.</h2>
בזמן ששליח צבור אומר מודים מה העם אומרים מודים אנחנו לך יוצרינו יוצר בראשית וכו'. לעולם תהא אימת צבור עליך שהכהנים אחוריהם כלפי הארון ופניהם כלפי העם. אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן לאו משום כבוד צבור ומשני דילמא תפסוק לו רצועה ואזיל למיקטריה ואמרי בן גרושה בן חלוצה הוא. ומהאי טעמא נראה לי דאף בתי שוקיים לא ילבש בעלותו לדוכן.
<h2>דף מ:</h2>
ברכת כהן גדול כיצד חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש בית הכנסת וכו' כדאיתא במסכת יומא [ס"ח ע"ב] ומברך שמונה ברכות [מ"א ע"א] מכאן ואילך כל אחד מביא ספר תורה וקורא בה כדי להראות לרבים. לכן כתבו הגדולים שיגביה חזן הספר תורה בשעה שאומר קדיש ויראה כתיבתו לרבים ובשעה שיורד לישב ולגלול.
<h2>דף מא.</h2>
פרשת המלך כיצד מוצאי יום טוב של חג בשמינית מוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ בעזרה ויושב עליה חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת וראש הכנסת לסגן וסגן לכהן גדול וכהן גדול למלך ועומד ומקבל ויושב וקורא. אגריפס המלך עמד וקרא ושיבחוהו חכמים וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות. אמרו לו אחינו אתה. וקורא מתחלת אלה הדברים שמע, והיה, עשר תעשר, וכי תכלה לעשר, ברכות וקללות ופרשת המלך כשם שכהן גדול מברך כך מלך מברך אלא שאומר רגלים תחת מחילת העון. [ע"ב] שמע מינה חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב. אמר אביי הכל משום כבוד המלך יושב והא אמר מר אין ישיבה למעלה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ומשני בעזרת נשים. ושיבחוהו חכמים ומשום כבוד מצוה אבל בעניין אחר מלך שמחל על כבודו אינו מחול. אמרו לו אחינו אתה מאותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה משום חנופה. מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ולא יכול אדם לומר לחבירו מעשיי גדולים ממעשיך. דרש רבי יהושע בר רבי מערבא מותר להחניף רשעים בזמן הזה שנאמר לא יאמר לנבל נדיב ולכילי שוע מכלל דהאידנא שרי. [מ"ב ע"א] ארבע כיתות אינם רואים פני שכינה חנפים שקרים מספרים לשון הרע לצים.
<h2>דף מב.</h2>
משוח מלחמה בלשון הקדש שנאמר [דברים כ'] ונגש הכהן ודיבר, אתם קרבים היום למלחמה לא על אחיכם שאם תפלו בידם שירחמו כמו שנ' [דה"ב כ"ח] ויקומו האנשים וכו'. עד וילבישום וינעילום וינהלום בחמורים אלא על אויביכם שאין מרחמים אל ירך לבבכם מצהלת סוסים כו'. הם באים בנצחונו של בשר ודם ואנו בנצחונו של מקום וכו'.
<h2>דף מב:</h2>
בשכר ארבע דמעות שהורידה ערפה יצאו ממנה ארבע גבורים. מכאן שאסור לספר בשבחו של רשע.
שמע מינה האי מאן דנפיש זבליה חולי מעיי'. למאי נפק' מיניה למבעי רחמי.
ההולך עמהם להושיע אתכם מלמד שהשם וכל כינוייו מונחין בארון.
<h2>דף מג.</h2>
ומי האיש אשר נטע, אחד הנוטע כרם אחד הנוטע ה' אילני מאכל ואפי' חמשת המינין אחד הנוטע המבריך ומרכיב לוקח ויורש ונותן לו, בנה בית תבן בית בקר ואוצרות וכל הראוי לדירה. אבל שאינו ראוי לדירה לא כגון בית שער אכסדרה ומרפסת.
ואילו שאינם חוזרים הנוטע ארבעה אילני מאכל וחמשה אילני סרק והמחזיר גרושתו רבי אלעזר אומר אף הבונה בית לבנים בשרון לא היה חוזר. ואילו אינם זזים ממקומם הבונה בית וחנכו. הנוטע כרם וחללו. והנושא ארוסתו והכונס יבמתו. אין מספיקים מים ומזון ואין מתקנים הדרכים.
כהן מדבר ושוטר משמיע.
<h2>דף מג:</h2>
פרט למבריך ולמרכיב והא תנן אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר. והאמר רבי אבהו ילדה שסיבכה בזקינה בטילה כו'. הקשה ר"י אמאי בטילה והלא הרכבה כנטיעה לעניין ערלה כדתנן [עי' ר"ה ט' ע"ב] אחד המבריך ואחד המרכיב חייבת בערלה ותירץ דהכא לאו בהרכבה איירי דבההיא אין לחלק בין ילדה לזקינה אלא מיירי בשני אילנות הנטועים זה אצל זה וסיבך ענף אחד של ילדה בזקינה מחובר ולא תלשה ממקומה. מיהו אומר רבינו כי מה שפירש מתחלה להתיר ילדה שהיא משורשת בקרקע אחר שסיבכה בזקינה אין נראה כן מתוך הירושלמי [ערלה פ"א ה"ג].
עלו מאליהן חייבים בערלה. זאת אומרת כרם של שני שותפין אין חוזרין עליו ממערכי המלחמה. מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע דכתיב [משלי י"ז] לועג לרש. חורגה הגדילה בין האחין אסורה לינשא להן דסבירי אחותו היא. ולא היא קלא אית ליה. אמר בירושלמי [עי' יבמות פ"ב ה"ד] אשת חורגו אסורה מפני מראית העין. ואמר ר"י דודאי כשגדילה בין האחין יודעין העולם שאינה אחותם. אבל אשת חורגם שאינה תמיד אצלם אין נותנין לב וסבורים שהיא אשת בנו.
לקט שכחה ופאה שעשאו גורן הוקבעו לא אמרן אלא בשדה אבל בעיר לא. ילדה פחותה מטפח אינה מתקדשת בזרעים. והני מילי שנים כנגד שנים ואחת יוצאה זנב אבל כולו כרם מקדש.
<h2>דף מד.</h2>
חצר הקבר העומד בתוכו טהור והוא שיש בו ארבע אמות דברי בית שמאי בית הילל אומרים ארבעה טפחי', במה דברים אמורים שפתחה מלמעלה אבל מן הצד ארבע אמות, והני מילי חצר הקבר דמסיימי מחיצתה אבל מת בעלמא תפיס ארבע אמות. מכאן קשה על פירו' הקונטרס דפרק קמא דבבא בתרא [י"ב ע"א] גבי בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ פצימיו מטמא כל סביביו לפי שמת תופס ארבע אמות והוי כקבר והשתא קשה והא מסיימי מחיצתה ופירש רבינו חננאל דמיירי התם בזיזין שבולטין סביבות מחיצות הבית והשתא ביש שם פצימין אז מסתמא יצא באותו פתח ולכך אין מטמא כל סביביו אבל פרץ פצימיו אין ידוע באיזה פתח יצא ומטמא כל סביביו עיין פרק קמא דב"ב (דף י"ב).
מי האיש אשר אירס אשה, אחד המארס בתולה אלמנה ושומרת יבם ואפילו שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו. כל אילו חוזרים ומספקים מים ומתקנים הדרכים. ואפילו חמשה אחים ומת אחד מהן כולם חוזרים. פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל. אשר בנה ואשר אירס למדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה ואף שלמה אמר בחכמתו כו'. רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא ומשנה וירושלמי תלמוד. ועתדה בשדה לך זה מעשים טובים. אחר בנית ביתיך דרוש וקבל שכר.
הירא ורך הלבב שאינו יכול לראות בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר הירא זה הירא מן העבירות שבידו כו'. ככלות השוטרים בעקבו של העם מעמידים זוקפים לפניהם ואחרים מאחריהם וכלים של ברזל בידם כל המבקש לחזור הרשות בידם לקפח שוקו שתחילת נפילה ניסה. [ע"ב] במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת חובה הכל יוצאים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
<h2>דף מד:</h2>
עגלה ערופה בלשון הקדש נאמרה שלשה מבית דין הגדול שבירושלם היו יוצאין רבי יהודה אמר חמשה. נמצא טמון בגל או תלוי באילן או צף על פני המים לא היו עורפין. נמצא סמוך לכפר או לעיר שרובה כותים או לעיר שאין בה בית דין אין מודדין.
<h2>דף מה:</h2>
נמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות שתי עגלות דברי רבי אל[י]עזר ואין ירושלם מביאה עגלה ערופה. נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש אחר הגוף. במת מצוה איירי דקנה מקומו. דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר מוליכין הגוף אצל הראש לקברו. מאין היו מודדין רבי אל[י]עזר (בן יעקב) אומר מטיבורו רבי עקיבא אמר מחוטמו. רבי אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשה בו חלל בצוארו.
נפטרו זקני ירושלם והלכו להם זקני העיר מביאי' עגלת בקר אשר לא עובד בה ואין המום פוסל בה ומורידין אותה אל נחל איתן קשה עורפין אות' בקופיץ מאחריה מקומה אסור מלזרוע ומלעבוד ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם.
<h2>דף מו.</h2>
כהנים אומרים כפר לעמך ישראל ורוח הקדש מבשרתם ונכפר להם הדם.
הניח על פרה אדומה (עורה) [עודה] של שקין פסולה ובעגלה עד שתמשך. משיכת עול בכמ' כמלא עול לרוחבו טפח.
<h2>דף מו:</h2>
זקני העיר רוחצין ידיהם במים במקום עריפתה ואומרים ידינו לא שפכה. וכי תעלה על דעתך שבית דין שופכי דמים אלא לא ראינו ופטרנוהו בלא לויה ובלא מזונות. תניא כופין ללוייה, שכר לוייה אין לה שיעור בשביל ארבע אמות שליוה פרעה לאברהם נשתעבדו בניו ארבע מאות שנה. כל המלוה חבירו ד' אמות אפילו בעיר אינו ניזוק. הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר. חבר לחבר עד תחום שבת. תלמיד לרבו שאינו מובהק עד פרסה. וברבו מובהק שלש פרסאות. אילמלא ליוו אנשי יריחו לאלישע לא (גירד) [גירו] דובי' בתינוקת מה ראה בהם ראה שנתעברה אמן בי"כ. המהלך בדרך ואין לו לוייה יעסוק בתורה.
<h2>דף מז.</h2>
תנו רבנן לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאותו בשתי ידיו.
נמצא ההורג עד שלא תיערף העגלה תצא ותרעה בעד' משנתערפה תיקבר במקומה שעל ספק באה מתחילה. כפרה ספיקה והלכה לה. נתערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג הרי זה יהרג. עד אחד אומר ראיתי ועד אחד אומר לא ראית. אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית, היו עורפין. עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית היו עורפין. שנים אומרים ראינו ואחד אומר להם לא ראיתם לא היו עורפים. משרבו הרוצחים בטלה עגלה ערופה משבא אלעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה. לפי שאין עגלה ערופה בא אלא על הספק.
משמתו יוסף בן יועזר ויוסף איש ירושלים בטלו האשכולות. פירוש איש שהכל בו.
יוחנן כהן גדול העביר וידוי המעשר וגזר על הדמאי ואף הוא ביטל המעוררים. פירש שלא לומר על הדוכן עורה למה תישן. ובטל את הנוקפים. פירש שהיו חובטין הקרבנות במקלות. עד ימיו היה פטיש מכה בירושלם בחולו של מועד כל ימיו אין צריך לשאול על הדמאי.
<h2>דף מז:</h2>
משרבו המנאפים פסקו המים המרים. משרבו לוחשי לחישות בדין, רבה חרון אף ונסתלק' שכינ' מישראל. משרבו הולכי אחר בצעם ואומר לרע טוב ולטוב רע רבו הוי הוי בעולם. משרבו מושכי הרוק רבו היהירים ונתמעטו התלמידים, משרבו מטילי מילאי על בעלי בתים, רבה השוחד והוטה המשפט ופסקה הטובה. משרבו צרי העין, עברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה. משרבו מקבלי מתנות נתמעטו הימים ונתקצרו השנים. משרבו זהוהי הלב רבו מחלוקת בישראל.
<h2>דף מח.</h2>
משביטלו סנהדרין ביטל שיר מבית המשתאות זמרו גברי ועניין נשי פריצותא זמרן נשי ועניין גברי כאש בנעורת. כל השותה בד' מיני זמר הללו מביא חמשה פורעניות שנאמר [ישעיה ה'] והיה כינור נבל תוף וחליל. וכתי' בתריה לכן גלה עמי מבלי דעת וכו'.
<h2>דף מח:</h2>
משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים. משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה רוח הקדש ועדיין היו משתמשין בבת קול.
משחרב בית המקדש בטל השמיר ופסקו אנשי אמנה. תנו רבנן שמיר שבו בנה שלמה בית המקדש שנאמר [מ"א ו'] והבית בהבנותו קול מקבו' וגרזן לא נשמע דברי רבי יהודא אמר ליה רבי נחמיה והלא כבר נאמר כל אלה אבני יקרות מגוררות במגירה, אלא שהיה מתקן מבחוץ ומכניס מבפנים. אמר רבי נראים דברי רבי יהודה באבני מקדש ודברי ר' נחמיה באבני ביתו. ור' נחמיה שמיר למאי אתי לאבני אפוד משחרב מקדש ראשון בטלה שירה פרנדה וזכוכית לבנה ונופת צופים וכו'.
תניא אמר רבי אלעזר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנ'. [מ"ט ע"א] אילמלא תפילתו של דוד היו ישראל מוכרי רבב שנאמר [תהלים ט'] שיתה ה' מורא להם. אלמלא תפילתו של חבקוק היו שני תלמידי חכמים מתכסים בטלית אחת שנ' [חבקוק ג'] בקרב שנים חייהו אל תקרי שנים אלא שנים. שני ת"ח המהלכים בדרך ואין תורה ביניהם ראויים לישרף. שני תלמידי חכמים הדרין בעי' ואין נוחין זה לזה בהלכ' אחד מת ואחד גולה. כל ת"ח העוסק בתורה מתוך דוחק משביעין (אותה) אותו מזיו שכינה ואין הפרגוד ננעל בפניו.
<h2>דף מט.</h2>
רשב"ג אומר מיום שחרב בית המקדש אין לך יום שאין בו קללה ולא ירד טל לברכה. וניטל טעם פירות וניטל שומן פירות. ועלמא אמאי קאים אקידושא דסידר' ואיהא שמיה רבה דאגדתא. רב הונא אשכח תמרי דחנינות' אשקלה כרכא בסודרי' אתא רבא ברי' אמר לי' מוריחנא ריח דחנוניתא אמר ליה בני טהרה יש בך יהבה ניהליה אדהכא אתא בריה דרבא יהבה ניהליה אמר ליה בני שמחת לבי והקהי' את שיניי. דאמרי אנשי רחמ' דאבא על בריה ורחמא דבריה אברא דידיה.
בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרו' חתנים ועל האירוס בפולמו' של טיטוס גזרו על עטרות כלות. אירוס טבלא דחד פומ' וטנבורא אסור. עטרות כלות עיר של זהב עיין פ"ק דגיטין [ז' ע"א].
בפולמו' האחרון גזרו שלא תצא כלה באפריון בתוך העיר ורבותי' התירו לצאת באפריון. משמת רבי מאיר ביטלו מושלים משלות. משמת בן עזאי בטלו השקדנים. משמת בן זומא בטלו הדרשנים. משמת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה. משמת רבי יוסי קטניתא בטלה חסידות, משמת רבי יוחנן [בן זכאי] (ביטל) [ניטל] זיו החכמה. משמת רבן גמליאל הזקן ניטל כבוד התורה טהרה ופרישות. משמת רבי ישמעאל בן פיאבי ניטל זיו הכהונה. [ע"ב] משמת רבי אליעזר נגנז ספר תורה. משמת רבי יהושע בטלה עיצה ומחשבה. משמת רבי עקיבא בטלה זרועי תורה ונסתמו מעיינות החכמה. משמת רבי אלעזר בן עזריה בטלה עטרות חכמים שעטרת חכמים עושרם. משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא והוכפלו הצרות. בעקבו' משיחא חוצפה יסגא ויוקר יאמיר. בת קמה באמה כלה בחמותה פני הדור כפני כלב אויבי איש אנשי ביתו הבן לא יתבייש מאביו ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים.
<h2>דף מט:</h2>
תנו רבנן כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה הורקנוס מבחוץ וארסתבלוס מבפנים וכו'. כדאית' נמי בפרק מרובה. [פ"ב ע"ב] רבי אבטולמוס בן ראובן התירו לו לספר קומי מפני שקרוב למלכות היה.
